Army of defense

טעית כשפיקפקת בהם

כן, הימים טרופים משהו. לא זו בלבד שמדובר בחודשים החמים (והלחים!) בשנה, אלא שאלה הם החודשים של החופש הגדול; החודשים של למצוא סידורים שונים ומשונים לילדים, כדי שנצליח לעבוד (לפחות בחלק מהימים..) ונוסיף על כך את העובדה הכאובה מכל- אימת הטילים, החשש מפני המנהרות מעזה  והלחימה שהביאה לאובדן של חיילים רבים ולפגיעה ברבים אחרים מבין כוחותינו.

אני חושבת שצריך להצדיע להם. להצדיע  לחיילים הלוחמים ולכוחות התומכים. מקריאה של חלק מהמאמרים שנכתבו עם היציאה מעזה (פרישת הכוחות מחדש קוראים לזה..) ובהם ציטוטים מפי מפקדים בשטח, ניכר כי מרביתם של החיילים שהשתתפו בפועל במלחמה משתייכים לדור ה-Y (בני ה-35 ומטה). כן, הם אלה שהיו בעיקר עסוקים בלחימה, והם אלה שהסתערו, איתרו מחסני תחמושת ופירי מנהרות תוך סכנת חיים ורדפו אחרי מחבלים מפגעים. כל זאת בנחישות ראויה לציון, בדבקות מדהימה במטרה ועם רוח התנדבות שלא תאומן. גם אלה שנפצעו  מביניהם רצו לחזור מהר לשדה הקרב, אל החברים שלהם שנותרו "לעשות את העבודה" ועל-מנת להשלים את המשימות  החשובות שנותרו לפניהם.

אז המחקרים, הספרות המקצועית ומנהלים רבים שאני פוגשת קוראים לבני הדור הזה ( לדור ה-Y , בני 20-35), "מפונקים", "דור המגיע לי", " דור ה- me"  ("אני ואני ואני") , ולרוב אנחנו מדברים על כך שהם לא מחויבים או מחויבים בעיקר לעצמם, מחפשים אחר  גמישות רבה במקום העבודה, קופצים מעבודה לעבודה ובעיקר תרים אחרי החדש, המעניין והמאתגר. כן, כבר דובר רבות שהם "דור המחוברים"; מחוברים כל הזמן זה לזה ברשתות החברתיות- מה שמביא לדעת חלק מהמנהלים שאני פוגשת להסחות דעת רבות בזמן העבודה ולחוסר מיקוד.

אז איך זה שדווקא בני הדור הזה גילו כאלה תעצומות נפש בזמן הלחימה, מסירות אין קץ, מחויבות ללא עוררין, דבקות במשימה, איכפתיות ועשייה ללא לאות? (דמיינו בעיני רוחכם עכשיו את הקצין הצעיר שקפץ לתוך פיר המנהרה שאליה נבלעו 3 מחבלים יחד עם החייל החטוף הדר גולדין ז"ל, ולמרות הסיכון הרב שהמנהרה ממולכדת, נכנס  לתוכה עם חייליו וניהל מרדף של מאות מטרים אחרי המחבלים, כאשר במהלך תנועתם במנהרה מצאו הקצין וחייליו את הממצאים שסייעו לרבנות הצבאית לקבוע מבחינה הלכתית את מותו של סגן גולדין. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות).

אתם יכולים לצקצק עכשיו בלשון ולהגיד "טוב, זה צבא. זה לא דומה למקום עבודה".

אז יתכן שכל זה קרה ולו משום שמדובר במערכת של חוקים ופקודות. אבל אני חושבת שזה הרבה יותר מכך. חשבתי על העניין  הזה רבות בימי הלחימה (טוב שהצלחתי לחשוב על משהו בנסיבות הקיימות..), ועלו לי הרבה השערות לשאלה הזו:  למשל, אולי הצעירים שמתנדבים ליחידות קרביות בעלי מאפיינים אישיים המובילים אותם לפעול ללא חת להשגת המטרה, ויהי מה, אלא שהאחוזים המתנדבים ליחידות קרביות גבוהים יחסית, כך שנמצא בקבוצה הזו הטרוגניות גדולה. השערה אחרת שהעלתי היא- יתכן שהשרות הצבאי או מלחמה מערער את שיווי המשקל, כך שנוהגים בסיטואציה זו אחרת ממה שנוהגים במקום העבודה, ואולי יש למקומות עבודה מה ללמוד מהצבא בכל מה שקשור לרתימה, יצירת מוטיבציה ורצון עז להתנדב "ולתת את הלב והנשמה" לשם השלמת המשימה?

משהו בי אומר לי שיתכן שמה שמביא להתנהלות הזו של חיילינו הצעירים היא תחושת המשמעות שמתלווה לשרות כמו שלהם (כשמדינה שלמה, כמעט, עומדת מאחוריהם, ומצפה שיצליחו למגר את הטרור). נראה גם שעצם העובדה שכל אחד מרגיש משפיע וחיוני  למערכת הכלל צה"לית וחשוב מזה למדינה כולה מפעיל אצלו את כפתורי המוטיבציה, הנחישות והמחויבות.  וכן יש פה גם את הביחד- "האחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד", אשר מביא אותם לעשות מעל ומעבר להצלחת המשימה.

מה דעתכם? אשמח לשמוע איך אתם מסבירים את הדברים? והאם אפשר לקחת משהו מהאופן שהמפקדים בצה"ל רותמים את החיילים לדרך שבה אתם עושים זאת אצלכם בעבודה?

שתפו אותי בתגובות למטה.

בינתיים, מצרפת קישור לראיון שקיימו איתי ברדיו ממש רגע לפני הכניסה הקרקעית לעזה ובו דיברתי על דור ה-Y בעבודה, ועניתי על שאלות כמו-

  • מה זה דור ה-Y?  מהם המאפיינים שלהם?
  • עם איזה בעיות מתמודדים היום מקומות עבודה שמעסיקים את דור ה-Y?
  • ומה ההמלצות לניהול דור ה-Y?

מחכה לשמוע את דעתכם ומקווה שאחרי שתקשיבו לראיון – תיקחו ממנו משהו ליומיום שלכם בעבודה.

וכן, אני חוזרת ומצדיעה לחיילים שלנו על האומץ, המאמץ ורוח ההתנדבות כדי שנחיה כולנו בביטחה.

 

 

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *